בעולם שבו כל חופשה היא גם פרויקט צילום, וכל נוף מרהיב הוא פוטנציאל לפוסט מושלם, נדמה שהחופש איבד משהו מהמהות שלו. ברשתות החברתיות אנחנו מוצפים בתמונות של אנשים "בחופש": בים, בטבע, במסעדה יוקרתית או על גג עם קוקטייל. הם מחייכים, משתזפים, מצטלמים מזוויות מחמיאות — ומיד משתפים. אבל מתחת לפני השטח עולה שאלה מטרידה: האם זה באמת חופש?

חופשה או הפקה?

תחשבו על זה. לכמה אנשים אתם מכירים שיכולים להיות בחופש מבלי לבדוק את הטלפון כל כמה דקות? מבלי לחשוב איזו תמונה לעלות, באיזה פילטר להשתמש, מה לכתוב בכיתוב? האם הרגע עצמו, כמו שהוא, מספיק להם – או שהוא רק חומר גלם לתוכן?

ההשקעה בלתעד, לערוך, לשתף, לעקוב אחרי הלייקים והתגובות – גובה מחיר. לא רק בזמן, אלא גם בנוכחות, בעומק, באותנטיות של החוויה. אולי מה שמוצג כחופש הוא לא יותר מאשליה – תוצר של הצורך להיראות ולא של הצורך להיות.

זקנה אחת שלא החזיקה טלפון

בתמונה שרצה באינטרנט במשך הרבה זמן, רואים זקנה שעמדה בצד מסלול מרוץ עממי (כך זה נראה לפחות). מאות אנשים עמדו סביבה, כולם עם טלפונים באוויר – מצלמים, מצלמים את עצמם מצלמים, מצלמים את האחרים ומצלמים את האחרים מצלמים. ורק אישה זקנה אחת, בשמלה פשוטה וכובע ישן, עמדה בשקט והביטה במרוץ. לא אחזה טלפון. לא תיעדה. רק הייתה שם. ראתה את הרצים. הרגישה את הרוח. הריחה את האבק.

במבט על התמונה אפשר לראות שהזקנה היא היחידה שבאמת רואה את המרוץ. השאר צפו במסך במקום ברגע. ואז עולה השאלה, מי באמת נוכח ברגע? ומי עסוק עסוק בלייצר עדות שהוא נוכח?

ומה אומר על זה הייעוץ הפילוסופי?

ייעוץ פילוסופי אינו עוסק במתן תשובות אלא בהעמקת השאלות. ומה אם נשאל – מהו חופש? האם הוא היכולת לעשות מה שבא לי? או אולי היכולת להתבונן פנימה, להרגיש, לבחור, לשהות ברגע בלי לתעד אותו?

פילוסופים כמו מרקוס אורליוס או אפיקטטוס טענו שהחופש האמיתי הוא חופש פנימי – חירות מהצורך לרצות אחרים, להוכיח משהו, להשוות. חופש מ"מה יגידו". אולי רק כשאנחנו מפסיקים להציג – אנחנו מתחילים לחיות.

סיכום קצר וקריאה לשאלה

אולי החופשה הבאה שלכם תהיה בלי פוסט. אולי תצלמו פחות ותהיו יותר. אולי תנסו, אפילו לרגע, לא לתעד — אלא פשוט להיות.

ושאלו את עצמכם: מהו החופש שלי — ואיפה אני באמת פוגש אותו?