מבוא

בשלהי שנת הלימודים תשפ״ה הציג שר החינוך יואב קיש את “שורשים – התוכנית הלאומית לזהות יהודית וציונית”, מהלך רחב היקף שמטרתו לעגן תכנים יהודיים וציוניים בתוכנית הלימודים של כל תלמיד ותלמידה בישראל. במסגרת התוכנית נוספו שיעורים חובה בתנ”ך ובמורשת, תוקננו מערכי סיורים, הופעלו מבחנים ייעודיים בזהות יהודית וניתנה לגיטימציה פומבית להנחת תפילין בבתי הספר. התוכנית זכתה לשבחים מצד תומכיה, הרואים בה חיזוק הזהות הלאומית, אך גם לביקורת מצד הורים, אנשי חינוך ועמותות חינוכיות הדוגלות בפלורליזם.

על רקע זה, מעניין לבחון את הרפורמה דרך עיניו של אחד ההוגים המרכזיים של המאה ה־20 בתחום החינוך – פאולו פריירה. פריירה, שפעל בעיקר בדרום אמריקה אך השפיע רבות על תפיסות חינוכיות ברחבי העולם, הציע גישה חינוכית מהפכנית שממוקדת בשחרור האדם, פיתוח חשיבה ביקורתית והעצמת הקול המדוכא. המאמר הנוכחי מבקש לבחון את הסתירות העקרוניות בין הפילוסופיה של פריירה לבין המהלך שמוביל כיום משרד החינוך בישראל, ולהעלות שאלות על טבעו של חינוך במדינה דמוקרטית.

עיקרי הגותו של פריירה

פאולו פריירה ראה בחינוך תהליך של שחרור, ולא של הטמעה או אינדוקטרינציה. החינוך, לפי השקפתו, איננו אמצעי להעברת ידע גרידא, אלא מרחב דיאלוגי שבו הלומד והמורה חוקרים יחד את העולם, מפרשים את המציאות, ומאתגרים את הסדר הקיים. התלמיד איננו "כלי ריק" שצריך למלא אותו בתכנים קבועים מראש, אלא אדם שלם בעל תודעה, ניסיון חיים, ויכולת לפעול בעולם.

לכן, פריירה התנגד נחרצות ל"חינוך הבנקאי" – מודל שבו המורה "מפקיד" ידע בתלמיד, בלי לאפשר לו לעבד אותו, לשאול עליו שאלות או לקשור אותו לחייו. תחת זאת, הוא הציע את "החינוך הדיאלוגי" או "הפדגוגיה הביקורתית", שבה התוכן החינוכי נבנה מתוך חוויותיו של הלומד, ומתוך שיח ביקורתי פתוח, שמוביל לפעולה – פעולה שמכוננת שינוי חברתי.

החינוך, לשיטתו, חייב להיות מקומי, רלוונטי תרבותית וחברתית, ולעולם לא נכפה מבחוץ. הוא נתפס כמעשה פוליטי במובן העמוק – לא בהכרח מפלגתי, אלא כזה שמעצים בני אדם לחשוב על מקומם בחברה ולפעול לשינויה.

מאפייני תוכנית “שורשים”

לעומת זאת, תוכנית “שורשים” מבקשת לייצר אחידות זהותית בקרב כל התלמידים במדינה. בין עיקרי המהלך ניתן לציין את החובה לשיעורי תנ״ך ומורשת בכל שכבות הגיל, החל משכבות הנמוכות בבתי-הספר היסודיים, הכנסת מבחן מיצ"ב בתנ״ך לכיתה ד’, העמקת הפעילות החוץ-כיתתית בעלת אופי לאומי-דתי (כגון סיורים ביהודה ושומרון ובירושלים), והעלאת תקציב משמעותית לעמותות וגורמים חינוכיים שמעבירים תכנים בעלי אופי יהודי מסורתי.

התוכנית כוללת גם התייחסות לנראות דתית במרחב הבית-ספרי, כאשר משרד החינוך הודיע על כוונתו לעגן בחוזר מנכ"ל את האפשרות להניח תפילין בבתי-הספר. לצד זאת, ישנו דגש על הפחתת האוטונומיה של בתי הספר בבחירת תכנים, ועל הכוונה ממוקדת של תהליך החיברות הערכי של תלמידים – מתוך תפיסה שזהות יהודית וציונית היא תנאי הכרחי לחיזוק החברה הישראלית ולשימור ערכיה.

סתירות רעיוניות בין פריירה ל“שורשים”

העימות בין הגות פריירה לבין תוכנית “שורשים” הוא בראש ובראשונה שאלה של גישה – מהו תפקידו של החינוך, ואיזו זהות הוא מבקש לעצב.

ראשית, בניגוד לתפיסתו של פריירה את הידע כתהליך דינאמי ודיאלוגי הנבנה מתוך הלומד, בתוכנית “שורשים” הידע מוגדר מראש, מוכתב מלמעלה, ומועבר באופן אחיד לכלל התלמידים. אין כמעט מקום לשאלות ביקורתיות או לעיבוד אישי של התכנים – הזהות המוצגת היא אחת, נורמטיבית, ולעיתים קרובות אף אידיאולוגית.

שנית, תפיסת המורה שונה לחלוטין. אצל פריירה, המורה הוא שותף למסע, מדריך שמעודד שאלות, מרד, התלבטות. בתוכנית “שורשים” המורה הופך למבצע – מי שאמור להעביר את החומר לפי ספר ההוראות, למדוד הישגים במבחן, ולוודא שהתכנים “עוברים” לפי מה שנקבע מלמעלה.

שלישית, שיטת ההערכה בתוכנית “שורשים” – ובפרט הכנסת מבחן מיצ"ב בתנ”ך – חותרת תחת עקרונותיו של פריירה. הוא ראה בהערכה תהליך רפלקטיבי, שמטרתו להעצים את הלומד, לא לדרג אותו או לאמוד את נאמנותו לתכנים. בחינה אחידה על טקסטים דתיים היא בעיניו פעולה של כפיית פרשנות אחת, סגירת שיחה במקום פתיחתה.

רביעית, הקשר התרבותי של התוכן – אחד מעקרונות היסוד של פריירה – מטושטש או אף מבוטל בתוכנית. אין הבחנה בין תלמיד חילוני בבת ים, תלמיד מסורתי בבאר שבע, או תלמיד דרוזי בגליל. כולם נדרשים לאותה "זהות" ולתכנים אחידים – גישה שנוגדת את כבודם של תלמידים כישויות אוטונומיות שמחוברות להיסטוריה אישית וקהילתית.

לבסוף, הפרת האיזון בין מדינה לאזרח, בין משרד החינוך לקהילת בית הספר. במקום לאפשר לתלמידים לבקר, לשאול, להגדיר לעצמם זהות – התוכנית בוחרת עבורם. היא אינה מעודדת את מה שפריירה ראה כליבת החינוך: היכולת לשאול “מדוע?”, “באיזו מידה זה נכון לי?”, ו“כיצד אני יכול לפעול בעולם ולשנות אותו?”.

השלכות דמוקרטיות וחברתיות

הפער בין שתי הגישות איננו רק עניין תאורטי. הוא משליך ישירות על חוויית הלמידה של תלמידים ועל דמותו של האזרח במדינה דמוקרטית. תלמיד שלומד דרך גישת פריירה לומד להיות ביקורתי, לחשוב עצמאית, לשאול שאלות אתיות ופוליטיות, להתנגד לאי צדק ולהציע תיקון. לעומת זאת, תלמיד הלומד דרך גישה של חינוך לזהות אחידה עלול ללמוד לציית, להאמין ללא עוררין, ולקבל את הנרטיב הלאומי כנתון שאינו ניתן לערעור.

יתרה מכך, במציאות הישראלית הרב-תרבותית, שבה חיים זה לצד זה חילונים, דתיים, חרדים, ערבים, דרוזים ועולים – תוכנית זהות אחידה עשויה להביא דווקא להדרה, לתחושת ניכור ואף להעמקת פערים חברתיים. בכך היא חותרת תחת השיח הדמוקרטי, המאפשר קיום של קולות רבים במרחב משותף.

אפשרות לגישור

האם ניתן לשלב בין חיזוק זהות יהודית לבין עקרונות של חינוך ביקורתי? ייתכן שכן. תוכנית זהות יכולה להיות פתוחה, חוקרת, מרובת פרשנויות. ניתן לשלב שיעורים שבהם לומדים טקסטים יהודיים לא כדי לשנן, אלא כדי לשאול: מה המשמעות שלהם כיום? אילו קולות חסרים בהם? כיצד הם רלוונטיים לי?
ניתן להחליף מבחנים בתוצרים אישיים – פודקאסט, יומן אישי, חקר היסטורי קהילתי.
המורה יכול להיהפך למנחה של שיח, לא שליח של מדיניות.
במילים אחרות, אפשר לחשוב על "שורשים" – לא כתוכנית להטמעת זהות מוכתבת, אלא כמרחב פתוח לחקר שורשיו האישיים, הקהילתיים והלאומיים של כל תלמיד, כפי שהם מתבטאים בעיניו.

סיכום

הבחירה בין גישת פריירה לתוכנית “שורשים” היא לא רק בחירה בין שתי גישות פדגוגיות, אלא בחירה בין שתי תפיסות עולם. האחת רואה באדם ישות ביקורתית, אוטונומית, יוצר משמעות, והשנייה שואפת לעצב אדם כחלק מזהות קולקטיבית שנקבעה עבורו. שתיהן חשובות, אך המתח ביניהן דורש בירור כן – באיזו חברה אנו מבקשים לחיות, ואיזה סוג אזרחים אנו רוצים לחנך? במציאות של פולרליזם, דמוקרטיה, ושיח חברתי משתנה, נדמה שראוי לחזור לשאלות העמוקות של פריירה – לא רק כדי לחלוק עליו, אלא כדי לשאול באמת: מהו חינוך?

מקורות

• משרד החינוך. “השר יואב קיש מציג את ‘שורשים – התוכנית הלאומית לזהות יהודית וציונית’”.

• ynet. “זהות יהודית הופכת מרשות לחובה: מהפכת לימודי התנ״ך של השר קיש”.

• HM-News. “מבחן מיצ״ב בתנ״ך יהפוך לחובה ארצית מכיתה ד׳”.

• i24NEWS. “מיצ״ב חובה בתנ״ך: התוכנית החדשה במערכת החינוך”.

• ynet. “יגובש חוזר מנכ״ל לנושא הנחת תפילין בבתי-ספר”.

• הנהגת ההורים הארצית. הודעה רשמית נגד תוכנית “שורשים”.

• Freire, P. (1970). Pedagogy of the Oppressed. New York: Continuum.

• Stanford FabLearn Fellows Blog. “Thoughts while reading Paulo Freire’s Pedagogy of the Oppressed” (2019).

• McLaren, P. (2000). Che Guevara, Paulo Freire, and the Pedagogy of Revolution. Rowman & Littlefield.