בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי חוזר לצפות בסדרה “מאש”. ככל שאני מתקדם בפרקים, אני מגלה מחדש כמה הדילמות האתיות שמופיעות שם, בלב שדה הקרב הקוריאני, אינן שייכות רק לעבר. הן מדברות ישירות אל ההווה שלנו, אל עולם הרפואה העכשווי, אל האתיקה של בינה מלאכותית, ואל המקום העדין שבו פילוסופיה פוגשת בני אדם ברגעי שבירות, חוסר ודאות ותקווה.

בין מלחמה לרפואה: האנושי שבמערכת

“מאש” לא הייתה רק סדרה על רופאים בשדה קרב. היא הייתה ובמידה מסוימת עדיין בית ספר לאתיקה רפואית חיה. בכל פרק אנו רואים מאבק בין כללים צבאיים לנאמנות לחולה, בין פרוטוקול למצפון, בין יעילות להצלת חיים לבין אנושיות וחמלה. השאלות שהסדרה מציבה הן שאלות של סדרי עדיפויות, של צדק ושל ערך האדם, גם כאשר המציאות לוחצת לקבל החלטות מהירות.

במובן הזה, “מאש” דיברה בשפה של ייעוץ פילוסופי הרבה לפני שהתחום הפך למוכר: היא ביקשה לעצור לרגע בתוך הכאוס, לשאול מה חשוב באמת, מה נכון, מה אנושי, ואיך שומרים על צלם האדם בתוך מערכת שמייצרת דה־אנושיות.

ומה הקשר לבינה מלאכותית?

אם בשנות השבעים שאלו איך רופאים שורדים מערכת לחוצה וקשה, היום השאלה התרחבה: איך בני אדם, ובמיוחד אנשי רפואה, פועלים בעולם שבו נכנסת שחקנית חדשה, חזקה, חכמה, אבל גם לא אנושית – הבינה המלאכותית.

AI מביאה איתה יכולות אדירות. היא מסייעת באבחון, במחקר רפואי, בקבלת החלטות, בניהול נתונים. אבל יחד עם זאת היא מביאה אתגרים אתיים מסוג חדש:

• מי אחראי על החלטה שנלקחה בעזרת AI?

• האם אנחנו מתחילים להעדיף יעילות על פני קשר אנושי?

• האם קיים סיכון להעמקת פערים, להטיות, לפגיעה בפרטיות ובכבוד האדם?

• והאם בסופו של דבר, כמו ב“מאש”, לא ניאלץ להזכיר לעצמנו פעם אחר פעם שהמטופל הוא לא “מקרה”, אלא אדם עם סיפור?

ייעוץ פילוסופי בעולם כזה

כאן נכנס הייעוץ הפילוסופי. הוא לא מספק תשובות טכניות, אלא מרחב חשיבה וחקירה. הוא מאפשר לרופאים, למטפלים, לחוקרים ולחולים לשאול:
מהי החלטה טובה?
מה המשמעות של אחריות בעולם שבו הטכנולוגיה שותפה?
איך שומרים על זהות מקצועית ואתית מול מערכות חכמות יותר ויותר?

ייעוץ פילוסופי היום, בדומה לשיחות שקיימו הדמויות ב“מאש” באוהל, במטבח או ליד שולחן הניתוחים, הוא ניסיון לשמור על אנושיות, על משמעות ועל מוסריות בתוך מערכת גדולה מאיתנו.

אתיקה רפואית, AI ו“מאש”: זו אותה שאלה ישנה בלבוש חדש

בסופו של דבר, “מאש” מזכירה לנו שהאתיקה אינה מותרות, אלא מצפן. אותו מצפן נדרש היום יותר מתמיד בעולם שבו AI משנה את הרפואה, את החינוך, את היחסים האנושיים, ואת מה שאנחנו מבינים כקשר טיפולי.

השאלה האמיתית נשארת דומה: איך להיות בני אדם טובים יותר בתוך מערכות מורכבות. פעם זו הייתה יחידת שדה במלחמה. היום זו מערכת בריאות חכמה, דיגיטלית, מחוברת. אבל הלב האנושי, הפחדים, הדילמות, החמלה והאחריות, נשארו אותם דברים בדיוק.

אולי זו הסיבה שכיף ומכאיב באותה מידה לחזור ל“מאש”. היא מזכירה לנו שהטכנולוגיה משתנה, העולם מתקדם, אבל השאלה המוסרית נשארת – מה אנחנו בוחרים להיות בתוך כל זה.